"אל תגידו 'נפל בקרב' תגידו 'עלה בקרב' "
כך למדתי מהמורה שלי דנדן וינוקר, ששמע את המונח וההסבר מרבנית ידועה בעיר בה הוא גר, צפת.
מספרים חכמינו, שטרם ירידת הנשמות לעולם הזה, עומדות הן באוצר הנשמות שתחת כיסא הכבוד.
שם, בהיכלות אור נצחי, הקדוש ברוך הוא מראה לכל נשמה את שליחותה המיוחדת בעולם.
שניות נצחיות לפני ירידתן, המלאכים מכריזים: "מי עולה בגורל להאיר את העולם באור גדול של מסירות נפש?" ויש נשמות, טהורות וזכות במיוחד, שמתנדבות ואומרות: "אני אעלה".
ויודעות הן, שעלייה זו פירושה קיצור ימים בעולם הזה, אך הארת אור עצום בעולמות עליונים.
אלו הן נשמות הגיבורים, שמבקשות בעצמן לעלות בגורל למות על קידוש השם, למען עם ישראל.
טרם רדתן, הן נעטפות בנשיקה מיוחדת מפי הקב"ה, נשיקה שמלווה אותן לאורך כל דרכן הקצרה והמאירה בעולם.
הביטוי "עלה בקרב" מלמד אותנו שאין זו נפילה, אלא עלייה לגבהים רוחניים. נשמותיהם של לוחמינו לא נפלו לאדמה, אלא התעלו למעלה, אל המקום הגבוה ביותר אצל הקדוש ברוך הוא.
כל אחד מהם היה עולם מלא. חלומות, תקוות, אהבות.
הם השאירו כאן משפחות, חברים, ואהובים.
אך בזכות מסירות נפשם, אנחנו יכולים להמשיך בחיינו.
מסירות נפש זו היא הביטוי העליון של "ואהבת לרעך כמוך" – אהבת חינם שבזכותה תבוא הגאולה.
בעת הזו, של כאב עמוק ואבל כבד, אנו מתנחמים בכך
(אולי יותר מדויק לומר, מנסים להתנחם בכך…) שלוחמינו לא נפלו – הם עלו.
עלו למעלות רוחניות גבוהות, למקום שבו נשמותיהם מתעלות וזוכות לעלות לגן-עדן העליון, להיות עם נשמות הצדיקים.
מי ייתן ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, ושלא נדע עוד מלחמות וצער.
שנדע אחדות !!!
יהי זכרם של כל עולי הקרבות, המגינים על עמנו וארצנו, ברוך ומבורך לעד.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.