21.6.2024

השבוע אבא שלי נסע ברכבת.

בעודו עולה באיטיות האופיינית לבני גילו במדרגות הכניסה לתוך הרכבת, אוחז במעקה ומטפס אט אט,

חייל שמיהר להיכנס גם כן, לפני שיסגרו הדלתות,

זינק לתוכה עם התיק הענק והכבד שלו,

ועל הדרך העיף את אבא שלי.

כששמעתי את הסיפור, התכווצתי.

במיוחד נוכח הסימן הכחול במצח, והברך הנפוחה והכואבת.

באינסטינקט שאלתי את אבי: "מה אמרת לחייל?"

והוא ענה לי "כלום"

"תגידי, אפשר לכעוס על חייל?"

חייך אותי אבא שלי

אני יודעת שיש לי אבא ממש חמוד (חמסה)

ואני גם יודעת שאי אפשר בימים אילו לכעוס על אף חייל וחיילת,

הם עושים כל כך הרבה למעננו…

הנפילה ברכבת הסתיימה בכך שאיש אחד עזר לאבא שלי לקום, אישה אחרת הרימה לו את התיק ואיש נוסף הרים לו את המשקפיים ויישר אותם.

ככה זה עם ישראל, כשאחד מאיתנו נופל, כולנו קמים לעזרתו.

אם היית נשארת
עוד קצת בעולם הזה
היינו חוגגות לך מחר יום הולדת.

כן, בדיוק שם.
מאחורי הדופק המואץ.
מאחורי המשפט שכותבים ואז מוחקים.

יום שישי בצהריים.
בחור פוסע ברחוב עם זר פרחים ביד.
בלי תיק.
בלי יעד נראה לעין.
רק זר.

"אל תגידו 'נפל בקרב' תגידו 'עלה בקרב' "
כך למדתי מהמורה שלי דנדן וינוקר, ששמע את המונח וההסבר מרבנית ידועה בעיר בה הוא גר, צפת.

מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה